הכל על מכרזים פיקטיביים 

מייד אחרי הכרזת הזוכים בתחרות הקקטוס דאגו נשמות טובות להעביר בדואר ויראלי את כל "המודעות התאומות" של אלה שזכו בפרסים. והיו לא מעט כאלה. האמת היא שתופעת "המודעות התאומות" איננה חדשה. היא רק התפתחה והשתכללה, עם השנים. האינטרנט, הטלויזיה, העתונות והנסיעות לחו"ל פתחו בפנינו את העולם, ומספקים חשיפה ונגישות מיידית, למיטב התוצרת. זאת אמנם התפתחות חיובית שמאפשרת ללמוד ולהתעדכן ,אך מאידך היא מעמידה אותנו בפני פיתויים קשים ביותר. בבחינת הפירצה הקוראת לקופירייטר. לא במקרה המילה "קופי" היא דו משמעית.

מנהלי קריאייטיב מובילים בענף, שנשאלו על כך הכחישו את קיום התופעה וגינו את "הגנבים" אם ישנם כאלה. מצד אחד, כזה פירגון הדדי כבר מזמן לא ראיתי, מצד שני, יש כאן מידה רבה של היתממות. רוב הנשאלים טענו שיוצר , מטבעו, רוצה ליצור ולא להעתיק. על פניה, זו כמובן טענה נכונה שאין עליה ויכוח. אלא שהחיים קצת יותר מורכבים. כאשר אנשי קריאייטיב עומדים בלחץ של לוחות זמנים דוחקים ובצורך היום-יומי, להוכיח קבל בוס ולקוח עד כמה הם מבריקים, הם נאלצים, מדי פעם, בלית ברירה כשהשעונים מתקתקים ,התקציבאים יורים והמוזות שותקות "להיעזר" במקורות אחרים, בתקווה נאיבית שלא ייתפסו בקלקלתם. הבעיה היא שתמיד, במוקדם או במאוחר, הם נתפסים. תמיד יימצא איזה נודניק שיגלה את "המודעה התאומה" ויטרח לפרסם אותה ברבים. ואז לא נותר להם אלא להשבע בכל היקר להם שהם מעולם לא ראו את המקור. ואיש לא מאמין להם.

התירוץ הזמין והשכיח ביותר של כל אלה שערוותם נחשפת, הוא "great minds think alike" זהו מפלטו האולטימטיבי של הפלגיאטור המצוי. אני חולק על המשפט הזה. למרות עתיקותו הוא עדיין מופרך. אני טוען שבדיוק להיפך: small minds think alike דווקא בעלי הדמיון המוגבל חושבים כמו האחרים ו/או נזקקים לעזרתם. הגאונים, חושבים אחרת מכל אחד אחר. לכן הם גאונים.

לעומת זאת, כשמדובר בפתרונות או ברעיונות קונבנציונאליים בהחלט יכול להיות שאנשים שונים, במקומות שונים, יגיעו לפתרונות דומים.

אבל, כשמדובר ברעיונות גאוניים, כאלה הראויים לפרסים, כשמתברר לפתע שהם זהים לחלוטין לתאומיהם שמעבר לים, נשארת רק ברירה אחת. או שהם גנובים או שהם לא גאוניים. .

אז מה המסקנה? שאנשי הקריאייטיב בארץ הם פלגיאטורים מועדים? לאו דווקא. . אני חושב ששורש הבעיה טמון בצורת ובתנאי העבודה. רוב היוצרים הישראלים שאני מכיר, כשהם עובדים על מציאת רעיון או פתרון, הצעד הראשון, הכמעט מותנה, שהם עושים הוא לפנות אל מקורות ההשראה. הם מדפדפים בספרי הגרפיקה והפרסום, באתרי האינטרנט הבינלאומיים ובספריות הוידאו הרלוונטיות בחיפוש אחר קצה של חוט שיוביל אותם אל "הרעיון הגדול". לפעמים זה מצליח. דבר מוביל לדבר ונולד רעיון חדש ומדליק. ולפעמים מגיע רעיון כשבעליו בכלל לא מודע לכך שהוא נחשף אליו , בעבר, במקום אחר. ולפעמים, בלית ברירה, בלי שמחה, מחליטים פשוט לאמץ רעיון של מישהו אחר, לצרכיהם.

למה בארץ תופעת הפלאגיאריזם נפוצה יותר מאשר בארצות המערב? או, מה ההבדל בין היוצרים הישראליים לעמיתיהם בעולם? לדעתי ההבדל תרבותי. בעוד שאנשי קריאייטיב בחו"ל מוצאים את מקורות ההשראה שלהם בעולם האמנות, בספרות, בשירה, במוזיאונים, באולמות הקונצרטים, בקולנוע ועוד הרי עמיתיהם הישראלים, כמו ישראלים, מעדיפים תמיד קיצורי דרך ומאחר ועולמם התרבותי, להוותנו, פחות עשיר, הם מחפשים את מקורות ההשראה שלהם, איפה שקל. בשדות זרים.

אחרי שאמרתי מה שאמרתי ולמרות הדברים הקשים, עדיין אני שמח לציין שיש לנו פרסום ברמה שאין להתבייש בה. מקורי ומקורי פחות.